אחריות משפטית של פלטפורמות דיגיטליות לתוכן משתמשים: מי אשם ולמה?
נראה שכל יום צץ איזשהו סרטון טיק-טוק חדש שמזעזע את המיתרים האנושיים שלנו, בלוגים עם ביקורות על מסעדות שבהן חוות דעת נאמנות טובה כמו השפעות טובות של מסוממים, ופלטפורמות סושיאל שמשתנות יותר מהר מהיום שבו הם הושקו. ועם כל התכנים האלו נולד שאלה: מי אחראי? בואו נלמד על אחריות משפטית של פלטפורמות דיגיטליות לתוכן שמעלים המשתמשים. האם המדיה החברתית באמת בהכרח חייבת להיות בוסית עדכונים? האם היוצרים חייבים לקחת אחריות על כל מה שהם משתפים? ואם כן, איך זה משפיע על כולם – המשתמשים, הפלטפורמות והמשפט?
על השרביט ואוצר המילים: מה זה בכלל תוכן משתמשים?
נתחיל מהבסיס – מהו בכלל תוכן משתמשים? זוהי כל יצירה שמועלית על ידי אדם מן היישוב שיש לו חיבור לאינטרנט, לדוגמה:
- סרטונים ביו-טיוב
- הודעות בטוויטר
- תמונות באינסטגרם
- חתימות במערכת טוק-bot
כבר ברור ששיחות עם חברים בפייסבוק לא חשובות כאן. התוכן של המשתמשים הפך לחלק משמעותי בעולם הפרסום והקידום – וכבר תיאר את כל הדרך מסלבריטאים של פלסטיק ועד אנשי עסקים שנפיצו שמועות שהם דוקטורים בתחום הרפואה.
חוקי המשחק: למה מדובר? נכון, גם ארצות הברית והמגבלות שלה
אז מה היה לנו בניתוח האחראויות המשפטיות בפלטפורמות דיגיטליות? בואו נסתכל על החוק האמריקאי. החקיקה המפורסמת ביותר שוויתרה על אחריות של פלטפורמות דיגיטליות באמצעות סעיף 230. מה קורה כאן? מדובר בהגנה לפלטפורמה שלא תישא באחריות על תוכן שמועלה על ידי משתמשים – כל עוד היא אינה עוסקת בעריכה של התוכן עצמאית.
שמעו, לאלה מאיתנו שיש להם זמן ומעט סבלנות, זה אחד הפסקאות המדראות בחוק, אבל זה לא איתוינו. סעיף 230 נחשב כמו שמו של הכלב האהוב שלא נותן לכמויות קשר לתודעה, ומצד שני מספק חירות רבה במדיה החברתית. אבל, כמו בסרטים ההוליוודיים, גם לסעיף הזה יש סוף.
שאלות רותחות לקבלת תשובות מקסימות!
- שאלה: האם פלטפורמה יכולה לאשר או להוריד תוכן?
- תשובה: בהחלט, הן יכולות, עוד ניגע בזה!
- שאלה: מה קורה אם מישהו מתלונן על תוכן פוגעני?
- תשובה: אז התשובה מורכבת – לא תמיד יש אחריות מידית.
- שאלה: מה עם חוקים במדינות אחרות?
- תשובה: המדיניות הזאת משתנה כמו הסטטוסים שלנו ברשתות החברתיות!
- שאלה: והאם זה יקבע הגדרות חדשות בעתיד?
- תשובה: בהחלט, זה עולם דינמי, ויכול להפתיע מאוד!
אם הם יודעים, אז עוד מישהו יודע?
בואו נראה מה קורה כאשר התוכן אינו מוחל, או כאשר פלטפורמה מחליטה לטפל כמו שצריך. המציאות לא פשוטה: פלטפורמות דיגיטליות עשויות להתמודד עם תביעות משפטיות רק אם הן עוסקות בעריכה – תחום חמקמק מאוד. למשל, אם פלטפורמה מחליטה לשלול ניסויים על מזון ולהסיר תוכן שמפר את המוסריות, על פי החוק, היא עלולה להיחשב ל-"עורכת" ולכן להיחשף לאחריות האזרחית.
מכאן ואילך: חובת הזהירות – לא תמיד קריאה לפני התאמה
בוא נגלה מה זה אומר "חובת זהירות" בפלטפורמות דיגיטליות. מדובר באחריות לנהל את המידע בצורה מסוימת, והאחריות משתנה עם הזמן. העולם הדיגיטלי הוא כמו מציאת אסמכתאות בין מלך או מלכה – חובת הזהירות חלה על הפלטפורמות, אך היא לא תמיד מובנת בקלות. לפעמים, חובת הזהירות מחייבת אותן לשנס מותן ולשקול אם הם ימנעו גישה לתוכן שמזיק.
נשמע כמו פיתרון מושלם? מה הסיכונים?
אולי הסיכוי למצרים בסוגיות אלו הוא שיהיה פשוט למדי למדינה לדרוש תנאי לכניסה לעולם הדיגיטלי והיהודי. ואולי לא. המגבלות המשפטיות כאן יכולות להיות די מסובכות, ומקרים מסוימים עשויים לגרום לסחרחורת. האם זה אומר שפלטפורמות יימנעו מפעולה? ממש לא. שלא תהיה אשליה – הן יפעלו והן יוזמות בכמה נדבכים.
לסיכום: מה לעשות כש-160 תווים משנים את העולם?
במרוץ המידע שמתמשך בסיבי הווירוס, הפלטפורמות טוענות לאחריות ועדיין יכולות להימנע במהירות. לא ברור איפה עובר הקו בין אחריות לחירות, והאם לכאורה זה מתיש, אבל נשאר לנו לפקוח את העיניים ולהקביל את המילים שלנו ב-"ולטו!" של עובי נוסף של תיקון – לטובת כולנו.
ומי יודע, אולי בשיחה הבא על הכוס קפה, נוכל