בפוליטיקה הישראלית, כמו בהרבה מדינות בעולם, התקבעו גושים של מצביעים אשר נאמנים להם ואינם עוברים מגוש לגוש. הרבה פעמים, כמו שקורה בישראל בשנים האחרונות, אנחנו רואים כיצד הקבעון הזה יוצר סטטוס קוו שמונע אפשרות להגיע להכרעה, מה שמקשה לייצר ממשלה יציבות שתכהן לאורך זמן.
מדי פעם אנחנו מגלים שדמות ציבורית כזו או אחרת, מודיעה שהיא בוחרת לעבור ולתמוך במפלגה שונה ולעיתים גם בגוש השני, מתוך כוונה למשוך איתה בוחרים נוספים. זה כמעט ולא טבעי לראות איש שמאל פונה להצביע למפלגת ימין, וכשזה קורה, זה בהחלט יוצר תשומת לב ומעלה תהיות למה זה קרה.
דוגמא לכך אפשר לראות במקרה של שמעון שבס. מי שהיה במשך שנים ארוכות חבר מפלגת העבודה, פעיל בכיר במפלגה וכמובן מי שזכור ומוכר בתור מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופתו של יצחק רבין והיה איש מאוד קרוב אליו, בחר לקראת סיבוב הבחירות בשנת 2021, לעבור ולהצביע עבור מפלגתו של אביגדור ליברמן, ישראל ביתנו, אשר נחשבת מפלגת יותר ימנית, הן בגישה הכלכלית והן בגישה הביטחונית.
למה זה חשוב?
יש חשיבות במעבר הזה, לא רק בהיבט הסמלי. הרי שמעון שבס בכל זאת, איננו עוד פעיל מפלגה ואיננו עוד שותף לדרך במפלגת העבודה. מדובר על איש מוכר, ידוע, אשר היה אחד מהדמויות החשובות במפלגה, בוודאי בתקופתו של יצחק רבין וממשלתו.
ההחלטה שלו לעבור ולתמוך במפלגתו של אביגדור ליברמן, אשר נמצא לכאורה בקצה השני ביחס למפלגת העבודה, מלמדת על השינויים שעברה המפלגה, על השינויים שעבר אביגדור ליברמן והאופן בו הציבור רואה אותו, וכך זה מלבד במידה מסוימת כיצד גורמים חשובים ומשפיעים, כגון שמעון שבס, מסוגלים לעשות שינוי מחשבתי ופוליטי שכזה.